פריז, 9 בנובמבר 2016

עברו ארבעה חודשים מאז שחזרתי מקולומביה. ארבעה חודשים ארוכים של נוסטלגיה. זה פשוט: אני מתגעגע לקולומביה. אני מתגעגע למסיבות המטורפות שלה, לנופים ולטוב הלב של תושביה. אֲפִילוּ אני מתגעגע לבוגוטה שם שהיתי כמעט חודשיים. בנייני הלבנים האדומות של בירה ענקית זו אינם שווים את הארכיטקטורה של פריז, כמובן. התנועה היא גיהנום. התחבורה הציבורית מפחידה: 2 מיליון אנשים לוקחים את הטרנסמילניו מדי יום. אתה ממש צריך להילחם כדי לעלות לאוטובוס. אבל תושבי בוגוטה תמיד מחייכים וידידותיים, וזה טוב! זוהי עיר אנרגטית שבה החיים טובים!

אשקר אם אגיד שאני לא "מפחד" כשביטלתי את כרטיס הטיסה חזרה לצרפת. החברים והמשפחה שלי ביקשו ממני לחזור הביתה ולהיות "הגיונית". החלטתי להקשיב לקול הקטן הזה בפנים שאמר לי להישאר. אני בכלל לא מתחרט על ההחלטה שלי. גיליתי ארץ שהתאהבתי בה.

והיום אני הולך לדעת אם החדירתי לעצמי מספיק אופטימיות קולומביאנית. האם אצליח לשמור על גישה חיובית לגבי תוצאות הבחירות האמריקאיות?

יחי קולומביה!!!!

מאמר זה נכתב במקור ב צרפתית